לצייר את המחלה

הבאתי לה דף וצבעים, וביקשתי ממנה לצייר את עצמה ואת המחלה. היא הסתכלה על הצבעים, ואז שאלה בשקט, "אין שחור?"

הגשתי לה את הצבע השחור, והיא לקחה אותו בידיים רועדות. "זה אני," היא מלמלת, תוך שהיא צובעת את כל הדף בשחור. לא פינה אחת נשארה לבנה. הדף הפך למרחב אפל, כבד, שמבטא יותר מכל מילה את מה שהיא מרגישה בפנים.

ואז היא ביקשה מספריים. הגשתי לה, והיא החלה לגזור. חתיכה אחר חתיכה, דקות ארוכות של גזירה. כל פיסת נייר שחור הפכה לשבריר של מה שהיא מרגישה. אני צופה בה, מבינה שהגזירה הזאת היא לא רק על הנייר—היא על הנפש.

השחור הזה, הוא לא רק צבע. הוא הכאב, הבלבול, התחושה שהיא לכודה בתוך עצמה, ללא מוצא. הגזירה היא אולי ניסיון לחתוך את הכאב, לפרק אותו לחתיכות קטנות יותר, כאילו שאפשר להפוך אותו למשהו שניתן להחזיק, להבין, אולי אפילו לשחרר.

אני מודה לה על השיתוף ושואלת "איך את רוצה לראות אותך ואת המחלה בעוד כמה שנים?"

"בדיוק כך!" היא עונה.

פתחנו דיון –

האם המחלה שומרת ומגינה או פוגעת?

האם היא באמת רוצה אותה? או שזה חלק מהמחלה הרצון להישאר איתה ולא לעזוב..

איפה היא פוגעת ואיפה היא מגינה?

רגע לפני שהיא יצאה מהדלת, היא עצרה ושאלה בשקט, "האם יכול להיות שהצהוב הזוהר יעלם לחלוטין? האם אני באמת מאמינה בכך?"

השאלה הזאת, כל כך פשוטה וכל כך עמוקה, עצרה את הזמן לרגע. כי איך אפשר לצעוד קדימה אם אנחנו לא מאמינים שהאור יכול לחזור? אם אנחנו לא מאמינים שהצהוב הזוהר, הסמל לתקווה, לשמחה, לחיים מלאים, יכול לחזור ולהאיר את הדרך?

קראתי לה לחזור ולשבת. כי מבלי שתוכל להניח את האצבע בביטחה על העתיד, מבלי שתוכל לדמיין אותו, היא לא תוכל להגיע לשם. העתיד הוא לא רק משהו שקורה לנו—הוא משהו שאנחנו יוצרים, משהו שאנחנו מאמינים בו.

מזמינה גם אתכם, הורים ומטפלים יקרים – להזמין לציור ורק להביט ולהקשיב ואם אפשר גם לדמיין את העתיד. בצבע ורוד כמובן.