משתפת אתכם מעט מהפגישות של היום,
ואיך החג נראה בעיניה של מטופלת מחלימה מהפרעת האכילה:
"השנה, כשאני שומעת את סבא קורא בהגדה ומסביר אותה, אני מבינה שהסמליות של האוכל היא החשובה, המצה מסמלת את העובדה שהבצק של אבותינו לא הספיק לתפוח, והחרוסת מסמלת את העבודה בפרך של עם ישראל במצריים, וארבעת הכוסות כנגד ארבעת לשונות של גאולה.
שנה שעברה, כאשר המחלה הייתה בשיאה, לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד על הקלוריות, מה יותר צפוף קלורי? המצה או הלחם? מה סבתא שמה בחרוסת הזאת? איך אדע כמה קלוריות יש בה? הסמליות של המזונות בכלל לא דיברה אלי.
ואפילו יותר מזה, לא נעים לי להודות, כשדוד שלי סיפר על העבודה הקשה בפרך שהעבידו המצרים את אבותינו, עלה לי רגש של קינאה בלב, כי הלוואי שמישהו היה מאפשר לי גם לשרוף כל כך הרבה אנרגיה במהלך היום, ולצרוך מעט קלוריות, בדיוק כמו שהיה להם.
וכשהגענו לחלק של ההגדה שעמ"י הלכו במדבר 40 שנה, ואפילו כששרנו את השיר על קריעת ים סוף, הדבר היחיד שעלה לי בראש זה כמה צעדים הם עשו וכמה קלוריות הם הוציאו במהלך המסע הזה.
מיותר לציין כשהזכירו את האוכל שירד להם במדבר מן השמים בכל יום, את המן, לא עניין אותי בכלל שעמ"י היה בחוסר וודאות לגבי הטעם ולגבי האספקה, הדבר היחיד שהטריד את מנוחתי שהם לא ידעו כמה קלוריות זה, ואיזה מזל שאני לא חייתי בתקופה הזו, כי לא יכולתי לאכול משהו שהרכיב התזונתי שלו אינו ידוע לי מראש.
מה נשתנה הלילה הזה מבחינתי?
שהלילה הזה יצאתי מעבדות לחירות, הלילה הזה אני מצליחה לראות את הדברים שמעבר, את הסמליות שבמאכלים של פסח, את החוויה המשפחתית של "והגדת לבינך", את סבלם של אבותינו במצריים, וכמה שהם התרגשו בקריעת הים וכנראה שהם לא ספרו את הצעדים שלהם לאורך המסע, והיום אני מבינה, שהחג עוסק בזיכרון מאין הגענו ולאן פנינו מועדות, ואת היציאה לחירות, ובדיוק כמותם, אני במסע שלי אל החופש, החופש מכללי האכילה שלי והמחשבות על הגוף שלי.
אני תמיד אזכור את ההרגשה להיות משועבדת להפרעת האכילה שלי.
השנה, לראשונה מזה שלוש שנים, גם המח והנפש שלי יצאו לחופשי, ואני יכולה להתמקד בערכים וסממנים יהודיים, ולא רק במספרים.
כי את יציאת מצריים שלי אני עברתי"