בסופ״שים כאלו אני חושבת על אלו
שבשבילם כל פעילות משותפת
היא אתגר אמיתי.
שבשישי נאבקים בבולמוס
(שלעיתים מנוצח לעיתים מובס)
ואז בשבת מנסים לתקן
ולהתרכז בארוחה מאוזנת.
אבל אז מגיעה הארוחה המשפחתית הגדולה,
וכולם כל כך מבלבלים אותם,
שלא לומר מלחיצים,
או בטוחים שיודעים בדיוק מה טוב עבורם..
רוצה עוד טחינה? עוד קצת אורז? לא טעמת מהעוף? לא אכלת בכלל מהלחם! את גם ככה רזה .. אז לפחות תאכלי מהסלט ירקות?
ואז היא מביטה בבן דוד שלה
שמצליח לדחוף קרטיבים בלי ייסורי מצפון כלל,
ובאחותה שמוציאה פרוסת עוגה
(ובקושי עברו שעתיים מהארוחה האחרונה),
ולמה העיניים של כולם בפעילות
ורק שלה נעוצות בבמבה???
וכך נראה הסופ״ש המשפחתי שלה
או במילים אחרות
כמו שאני מכנה אותם
‘אנשים שקופים’