במהלך הטיפול, למדנו יחד לזהות את שני הקולות שבתוכה – הקול הבריא מול הקול של המחלה. בכל פגישה ניתחנו חוויות מהשבוע החולף, ושיר הביאה דוגמאות מחיי היום-יום.
באחת הפגישות סיפרה שנכנסה לסופר לקנות פריכיות, והמוכרת אמרה לה שהיא נראית נפלא הבוקר. באותו רגע, שיר הניחה את הפריכיות ויצאה מהחנות בלעדיהן. למה? כי היא פירשה את ההערה כהוכחה לכך שכולם שמים לב לעלייה במשקלה (אחרי הכול, אביה נהג לומר לה שכשתשמין – תיראה נפלא).
ניסינו לבחון את הסיטואציה מנקודת מבטו של הקול הבריא. שיר עצרה לרגע ושיתפה שאולי ההערה נבעה מכך שהתאפרה באותו יום ולא לבשה את הקפוצ'ון השחור והענק שבו הסתירה את עצמה בדרך כלל. כך הצלחנו להפריד בין קול המחלה לקול הבריא. שיר בחרה לקרוא לקול הבריא "התקווה", ואילו לקול המחלה – "השועל", כי הרגישה שהוא ערמומי ומניפולטיבי.
לאורך הזמן, היא למדה לזהות את הקולות הללו ולפתח קול פנימי מחזק. בפגישה שלאחר מכן, כבר סיפרה בגאווה ש"השועל" ניסה לשכנע אותה לצום, אך היא לא הקשיבה לו והצליחה להיצמד לתפריט.
כיום, שיר בריאה, סטודנטית למדעי התזונה, ומעבירה הרצאות על התמודדותה כדי להעלות מודעות ולעזור לאחרים.